לסלוח לעצמנו

שלא נשכח. את ההחלטות שקיבלנו והבחירות שעשינו בעבר, אנחנו בוחנים מנקודת המבט שלנו היום.

ומנקודת המבט של היום, אנחנו מסתכלים עליהן כ- 'נכונות' או 'שגויות'. כהגיוניות או לא הגיוניות.

אנחנו אומרים לעצמנו שהיינו צרכים לפעול בצורה מחושבת וקרה יותר. נדמה לנו שאם רק היינו עוצרים עוד רגע לחשוב, כנראה היינו בוחרים אחרת. בוחרים טוב יותר.

אז אנחנו שופטים את עצמנו: "מה חשבתי לעצמי?", "איך הסכמתי לזה?" או "איך פספסתי את ההזדמנות הזו?".

אבל האמת היא שאנחנו הרבה פחות רציונליים משנדמה לנו. ההיגיון והמחשבה הם לא המרכיבים העיקריים בבחירות שלנו.

מאחורי כל בחירה שלקחנו היה רגש. היו אמונות לא מודעות על עצמנו, על אחרים ועל העולם. על מה שמותר ואסור, נכון או לא נכון, אפשרי או מסוכן.

וההבנה הזאת משנה את הסיפור.

מפני שהאמת היא שלא 'טעינו', כפי שאנחנו אומרים לעצמנו.

האמת היא שפעלנו בהתאם למה שראינו לנכון באותו הרגע. בהתאם למה שידענו, מתוך מה שהיינו מסוגלים לראות ולהרגיש אז.

והיום? היום אנחנו שונים. היום אנחנו כנראה יודעים יותר ומרגישים אחרת.

אבל זה בדיוק מה שהופך את השיפוט העצמי ללא הוגן. כי לא היינו אז במקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו.

אז בואו ונרפה לרגע מהשיפוט העצמי המכאיב הזה, ונזכיר לעצמנו בעדינות ובחמלה:

עשיתי את הכי טוב שיכולתי עם הכלים שהיו לי אז, עם ההבנה שהייתה לי אז, מתוך מי שהייתי אז.

“Do the best you can until you know better. Then, when you know better, do better.”

Maya Angelou