לפגוש את הכאב

כשנוגעים בלב הדברים, זה די פשוט.

לא קל, אבל פשוט.

הרבה מאוד מצבים נפשיים שאנחנו מכירים מקרוב, כמו דיכאון וחרדה, וגם דפוסים כמו תקיעות ביחסים, כעס חוזר וריחוק מעצמנו, קשורים לאותה נקודה עמוקה:

חוסר המוכנות והיכולת שלנו לפגוש את החלקים הכואבים שבתוכנו.

זה קורה בגלל פחד, חוסר ביטחון או הרגל שנטבע בנו, כי פעם, איפשהו בדרך, זה באמת לא היה בטוח להרגיש את הכאב.

אז למדנו להתרחק, להדחיק, להסיח את דעתנו ולהמשיך הלאה.

ריפוי לא קורה דרך מאמץ, ניתוח אינסופי של עצמנו או ניסיון לפתור בעיות. הוא מתחיל כשאנחנו פוגשים את הכאב. בקצב הנכון, בלי להכריח, ובצורה מווסתת.

מה שמאפשר את זה הוא שילוב של ביטחון, אמון ואומץ, ולרוב גם נוכחות של אדם נוסף או קבוצה. נוכחות שאיתה אין צורך להיות שום דבר אחר ממה שאני עכשיו.

זה לוקח זמן. הדברים לא קורים רק כי החלטנו להשתנות, אלא כי משהו בפנים מרגיש סוף-סוף שמותר לו להיות.

וכשזה קורה, הרבה דברים שנראו מסובכים להחריד, מתחילים להשתחרר מעצמם.