לפעול מתוך מה שחשוב לנו באמת

על תגובות אוטומטיות מול פעולות שנעשות מתוך הצורך העמוק והאמיתי שלנו.

ברגע שאנחנו נפגעים מהאנשים שאנחנו אוהבים, מופעל אצלנו דפוס אוטומטי שמוביל לתגובה. תגובה שמתרחשת כאילו מעצמה, מבלי שבחרנו בה. ואנחנו רק עדים לה. כאילו נלחץ כפתור ה- PLAY ואנחנו רק הצופים בסרט הדרמה שמתרחש בתוך מערכות היחסים שלנו.

לכל אחד יש את הסרט שלו, אך לרוב זה יהיה סרט גרוע. כי הוא לא משרת אותנו. בספריית הסרטים שלנו יש בעיקר סרטים על חוסר אונים, פחד, תסכול וקורבניות. ובסרטים האלה אנחנו מתרחקים, מסתגרים, או תוקפים.

ומיד אחרי התגובה האוטומטית מגיעות מחשבות ש"מסבירות" לנו שעשינו את הדבר הנכון. מחשבות כמו: "מגיע לה", "רק ככה הוא ילמד", או "בכל מקרה הכי טוב לי לבד".

ואנחנו מאמינים למחשבות האלה. באותו רגע אנחנו בטוחים שעשינו את הדבר הנכון (תרופה מהירה נגד אשמה). המחשבות האלו גורמות לנו להרגיש יותר טוב באותו רגע, אבל הן לא באמת משרתות אותנו כי הן חלק מאותו "loop", אותו דפוס עצבי אוטומטי שהופעל וגרם לתגובה.

התגובה והמחשבות מגיעות כדי לשמור עלינו מלהיפגע. אנחנו מרגישים חזקים וצודקים, אבל למעשה אנחנו מתרחקים ממה שחשוב לנו באמת.

כשאנחנו מחוברים למה שחשוב לנו, למה שאנחנו באמת רוצים או צריכים, נגלה כמיהה עמוקה וראשונית לקשר, לחיבור, להרגשה שאנחנו שייכים, מוערכים ואהובים.

ומתוך החיבור למה שחשוב לנו באמת, מתגלה האפשרות לפעול ביצירתיות. הפעולות שלנו כבר לא יהיו אוטומטיות, מצומצמות וקבועות, אלא גמישות, מיטיבות, ומקרבות.

וזה קשה.

זה קשה כי הדפוסים האלה כל כך חזקים. הם מפעילים אותנו בצורה אוטומטית. ולפעמים גם כשנראה לנו שבחרנו איך להגיב, זו לא בחירה אמיתית אלא התמסרות לדפוסים.

וזה קשה כי להרגיש את מה שחשוב לנו באמת, להרגיש את הצרכים העמוקים שלנו, זה מרתיע ומפחיד.

אבל כשאנחנו פועלים מתוך מה שחשוב לנו באמת, אנחנו עושים את הדבר הנכון באמת.